I think that the source of this concept - a Semicha with a caveat - is in the Yerushalmi Chagiga Perek 1 Halacha 8 (Daf 7a Vilna edition).
First it dsicusses that one can give a limited Semicha, then in the 2nd wide line:
מהו למנות זקינים לימים? נישמעינה מן הדא: ר׳ חייה בר בא אתא לגבי רבי לעזר אמר ליה פייס לי לרבי יורן נשייא דיכתוב
לי חדא איגרא דאיקר ניפוק לפרנסתי לארעא ברייתא. פיים ליה וכתב ליה
הרי שילחנו אליכם אדם גדול שלוחינו וכיוצא בנו עד שהוא מגיע אצלינו.
A time based Semicha, valid until he comes back to us.
ר׳ חזקיה' ר׳ דוסתי, ר׳ אבא בר זמינא ומטו בה משמיה דר׳ דוסי םבא: הכין כתב ליה הרי שילחנולכם אדם גדול ומה הוא גדולתו? שאינו בוש לומר "לא שמעתי".
A Semicha with a caveat: that he is able to say I dont know!.
The Rambam seems to Pasken this in הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק רביעי:
ח וְיֵשׁ לָהֶן לְמַנּוֹת כָּל מִי שֶׁיִּרְצוּ לִדְבָרִים יְחִידִים. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לְכָל הַדְּבָרִים. כֵּיצַד. חָכָם מֻפְלָא שֶׁרָאוּי לְהוֹרוֹת לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ יֵשׁ לְבֵית דִּין לִסְמֹךְ אוֹתוֹ וְלִתֵּן לוֹ רְשׁוּת לָדוּן וְלֹא לְהוֹרוֹת בְּאִסּוּר וְהֶתֵּר. אוֹ יִתְּנוּ לוֹ רְשׁוּת בְּאִסּוּר וְהֶתֵּר וְלֹא לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת. אוֹ יִתְּנוּ רְשׁוּת לָזֶה וְלָזֶה אֲבָל לֹא לָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת. אוֹ לָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת אֲבָל לֹא לְהַתִּיר בְּכוֹרוֹת בְּמוּמִין. אוֹ יִתְּנוּ לוֹ רְשׁוּת לְהַתִּיר נְדָרִים בִּלְבַד אוֹ לִרְאוֹת כְּתָמִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:
ט וְכֵן יֵשׁ לַסּוֹמְכִין לִתֵּן רְשׁוּת עַד זְמַן וְלוֹמַר לַנִּסְמָךְ יֵשׁ לְךָ רְשׁוּת לָדוּן אוֹ לְהוֹרוֹת עַד שֶׁיָּבוֹא הַנָּשִׂיא לְכָאן. אוֹ כָּל זְמַן שֶׁאֵין אַתָּה עִמָּנוּ בַּמְּדִינָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: