To summarize the question:
- Maharal of Prague: 10 מכות of Shemos || 10 מאמרות of Bereishis
- Shem MiShmuel: within the Maharal’s idea - מכת חשך || the statement of ויהי אור
- Q. How did darkness in מצרים rectify of the קליפה of darkness and bringing in more light?
The missing piece here is likely the line in מכת חשך of ולכל בני ישראל היה אור במושבתם.
From this it can be that what the Maharal and Shem MiShmuel are implying is that part and parcel of מכת חשך was that there would be אור only for בני ישראל and that there is a strong hint here that this אור wasn’t merely a non-חשך where the miracle and aberration were the חשך, but that even the light was of a miraculous G-d-directed nature just like the light of the first day of creation. Not merely sunlight with an absence of darkness, but a much more profound presence of a type of heavenly, positive light.
It wouldn’t be surprising if the nucleus of this idea stems from the fact that there are only two times in the Torah where the root of היה immediately precedes the word אור. Each of these two occurrences happen to come on the heels of, and in contradistinction to, a mention of חשך:
והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום…..ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור
ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים…..ולכל בני ישראל היה אור במושבתם
Indeed in בראשית א:ג, the רבינו בחיי hints to this linkage of pesukim and wording. He quotes the following from בראשית רבה ג:ה which links each of the five times אור is mentioned at the very beginning of the Torah (אור, אור, האור, האור, לאור) to how each of the חמשה חומשי תורה represent concepts of אור. But he also makes an important addition and inference to our pasuk in question (highlighted below) to sharpen the idea and which the original wording of the midrash doesn’t mention:
א"ר סימון ה' פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה, יהי אור כנגד
ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא עולמו, ויהי אור, כנגד ואלה שמות שבו
נגאלו ישראל ממצרים ויצאו מאפלה, וכתיב ביה (שמות י כג) ולכל בני ישראל
היה אור במושבותם
From the following sources on the level of דרש, there is a consistent message that the light that בני ישראל did have did have was of a totally miraculous nature in both where the light was available and also in the nature of the light.
From שמות רבה יד:ג we see that בני ישראל not only had light in Goshen and not only light in their own homes in case they dwelt in the heart of מצרים but even wherever they would walk in מצרים:
שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל נִכְנַס לְתוֹךְ בָּתֵּיהֶן שֶׁל מִצְרִים וְהָיוּ
רוֹאִין בָּהֶן כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת, אִם הָיוּ
אוֹמְרִים אֵין לָנוּ לְהַשְׁאִיל לָכֶם הָיוּ יִשְרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶן
הֲרֵי הוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ הַמִּצְרִיִּים
אוֹמְרִים אִם הָיוּ אֵלּוּ רוֹצִים לְשַׁקֵּר בָּנוּ הָיוּ נוֹטְלִין
אוֹתָן בִּימֵי הַחשֶׁךְ וְלֹא הָיִינוּ מַרְגִּישִׁין, שֶׁהֲרֵי רָאוּ
אוֹתָן כְּבָר אַחַר שֶׁלֹא נָגְעוּ חוּץ מִדַּעְתֵּנוּ כְּמוֹ כֵן לֹא
יַחֲזִיקוּ, וְהָיוּ מַשְׁאִילִין לָהֶן, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר
(בראשית טו, יד): וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, הֲדָא הוּא
דִכְתִיב: וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר וגו', בְּאֶרֶץ גּשֶׁן
לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּמוֹשְׁבֹתָם, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה יְהוּדִי
נִכְנַס הָיָה אוֹר נִכְנַס וּמֵאִיר לוֹ מַה שֶּׁבַּחָבִיּוֹת
וּבַתֵּבוֹת וּבַמַּטְמוֹנִיּוֹת. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (תהלים קיט, קה):
נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי וגו'.
That during the days of darkness, בני ישראל would be enter the homes that were darkened for the מצרים and see where the valuables were kept for the purpose of requesting them after the מכה was over and in this way the מצרים couldn’t deny their presence and couldn’t deny their request.
The nature and cause for this light and ability to see is explained in the following:
The תרגום יונתן on ולכל בני ישראל היה אור במושבתם states:
וּלְכָל בְּנֵי יִשְרָאֵל הֲוָה נְהוֹרָא לְמִקְבּוֹר רַשִׁיעַיָא דִי
בֵינֵיהוֹן דְּמִיתַן וְזַכָּאַיָא לְמֶעֱסוֹק בְּמִצְוָתָא
בְּמוֹתְבָנֵיהוֹן
Light for בני ישראל to bury the wicked among them who die during the plague and for the righteous to engage in מצוות. Unclear still from this whether the light was a cause for the מצוות or the מצוות were a cause for the light.
In the מדרש הגדול on our pasuk, in מכת חשך, it has the following and goes a step further than the תרגום יונתן, but might even be explaining or expanding upon the Targum when it contrasts בני ישראל vs. the אומות העולם (indeed ר' דוד צבי הופמן, in the section of הוספות in his edition of the מכילתא דרשב"י, was of the opinion that the source of the idea in the מדרש הגדול originally stemmed from the מכילתא דרשב"י and it is his version of this midrash that appears on Sefaria).
אמר ר' יצחק אוי להן לאומות העולם שהן נידונין לפי מעשיהן שנ' (ישעיה כ"ט
ט"ו) הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם לפיכך לוקין בחשך שנ'
(תהלים ל"ה ו') יהי דרכם חשך וחלקלקות אבל ישראל מה כת' בהן ולכל בני
ישראל היה אור במושבתם שהן עסיקין בתורה ובמצוות שכת' בהן (משלי ו' כ"ג)
כי נר מצוה ותורה אור:
In this version, it’s Torah and מצוות where these are an ultimate cause of light and a source of light just like the wickedness of the מצרים was the cause of their darkness. So when the Jews had light during מכת חשך, it was a profound presence of a positive spiritual light.
On the level of פשט, there are a number of opinions in the מפרשים which address the scope of where בני ישראל did have light. Some of those מפרשים hold that the פשט and the דרש are one and the same.
The בכור שור implies that על פי פשט, the dichotomy between light and dark was between ארצות, so במושבותם here merely means Goshen.
For the the רשב"ם and רלב"ג, the פשט here is that the dichotomy was between the homes where even if a ישראל lived right next to a מצרי, the Jewish home would have light and a מצרי home would have darkness.
The אור החיים and חזקוני and הכתב והקבלה and העמק דבר on our pasuk maintain the same as we saw in the midrashim that the dichotomy between light and dark was so fine-grained that it was between the people and wherever a ישראל would walk there would be light - even in the darkened home of a מצרי. The latter three make a the דיוק brought earlier in a midrash בְּאֶרֶץ גּשֶׁן לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּמוֹשְׁבֹתָם - and say due to this דיוק even על פי פשט the נס was that בני ישראל had the benefit of light even within the darkened homes of the מצרים.
But on whatever scope the נס happened (by region, by home or by person) one can still say that בני ישראל merited a special positive light in a pinpointed sense that differentiated them from the מצרים.