Professor Yehoshua M. Grintz in his annotated edition of Yehudit, wrote on the Vulgate's addition to the ending of the book:
"...במאה הד' לספירה לא נמצאה מכבר בידי העם אלא נוסחה ארמית...נוסחה זו לא הגיעה גם היא אלינו, אבל יכולים אנו לשערה בערך, מתוך התרגום הלאטיני של הירונימוס (היא הוולגטה). בהקדמה לתרגומו הוא מספר שלא היה מתרגם מן היווני אלא מה שמצא כמותו בארמי...לאיזה דור ייחסו את המעשה? גם כאן המושל הוא עדיין "נבוכדנאצר מלך אשור". אבל נראה שכבר אז ביקשו להאחיז אותו באיזה "יום טוב". בסופה של הוולגאטה בא פסוק מעניין...וכבר הראה בול, שפסוק זה נוסף: לא זו בלבד שאינו בשום נוסחה אחרת אלא שאין הוא גם כדרך כתיבתו של סופר ישראלי. אין הוא כותב "בני ישראל" אלא "יהודים" ו"עברים" (שזה דרך השימוש הארמי או היווני). על כן איננו הוספה משל הירונימוס, הרי הוא מידו של המתרגם הארמי."
Translation: "In the 4th century CE there wasn't available by the people but the Aramaic version...this version didn't come to us as-is, but we can hypothesize, more or less [how it was], from Jerome's Latin translation (the Vulgate). In the introduction to his translation he relates that there wasn't a translator from the Greek but what he found similar to it in the Aramaic...to what generation did they [the Jews] attribute the tale? Also here the ruler is still "Nevuchadnetzar King of Assyria". But it seems that even then they wanted to connect [the story] to some sort of "holiday". At the end of the Vulgate comes an interesting verse...and Boll already showed that this verse is an addition: Not only does it not appear in any other version, but it also isn't written in the style of an Israelite author. He doesn't write "the Children of Israel" but "Jews" and "Hebrews" (which is the way it was used by the Aramaic and the Greek). Therefore, this isn't an addition made by Jerome, but it was by the hand of the Aramaic translator."
Per Professor Grintz it seems that there was no holiday, but the anonymous Aramaic translator wished to strengthen the hold of the story but connecting it to some "lost" holiday.
However, later he mentions that Rabbi Dr. Moshe Gaster, when discussing the story, brought a midrashic version of the story, which seems to be from some sort of edition of Megillat Ta'anit, which is a Tannaic text that tells on what days it was not allowed to decree fast days. In this version (which doesn't appear in the version in Sefaria), it says:
"תנו רבנן: בשמונה עשר באדר יום שעלה סליקוס הוא. דתניא: כשצר על ירושלים היו ישראל בשקים ובתענית, והיתה שם אשה אחת יפה ביותר, ויהודית בת אחיטוב שמה...עד שנשבעה להם, ולא האמינו, עד שהראתה להם ראשו של אותו רשע, והאמינו ופתחו לה.
ואותו יום עשאוהו יום טוב. כיון שהיה יום שני, יצאו ישראל ופשטו ידיהם על אותם הגייסות והרגו בהם, עד שאיבדו אותם מן העולם. והשאר הניחו סוסיהם וממונם וברחו, ובאו בני ישראל ושבו את הכל." (can be found here and partially here)
Translation: "Our sages taught: In the eighteenth of Adar the day that Salikus rose up. As it is taught in a baraita: When he laid siege upon Jerusalem, Israel sat in sackcloth and fasted, and there was there a beautiful woman, and Yehudit bat Achituv was her name...until she swore to them, and they didn't believe her, until she showed them the head of that evil man, and they believed her and they opened up [the gate] to her and that day they made into a holiday. As the second day came, the Israelites went out and struck the legions and killed them, until they wiped them from the world. And the rest left their horses and wealth and escaped, and the Children of Israel came and took everything captive."
So it's possible that the referenced holiday is the 18th of Adar (per the midrash, it seems this all happened in a two-day period).