Rashi (Megillah 3a) quotes his rabbi that the way of the Talmud is to make rhetorical suggestions in order to clarify things more. The context is the Talmud proposing multiple suggestions and rejecting them for the same reason. Once it knows the reason it known that the proposals cannot actually be true. Rather the purpose is pedagogical; using the process of elimination to show that no other solution could be correct [i]:
מהוה הוו כו' - ואורחא דסוגיא דגמרא (להקשות) +מסורת הש"ס: [לתרץ]+ דבר שאינו, עד דטרח ומעמידה על בורייה, מפי רבי עד כאן
This is not exactly the same as the examples in the question, but it is very similar.
Similarly, R. Yeshaya di Trani writes (Tosafot Rid Pesahim 77b) that the Talmud suggests weaker answers first that it knows are untennable in order to then propose the actual solution in order to show via the process of elimination, that it is the only viable solution:
וכן דרך התלמוד תחלה מתרץ תירוצים קלים שאין עומדין ואח"כ מתרץ העיקר כדי להרחיב הסברא ולהראות שאין לתרץ אלא בענין זה
Similarly, Rashba (Megilla 2a) suggests that a question and answer in the Talmud are rhetorical, and he writes that this is common in the Talmud:
ולי נראה דמי שאמר כדבעינן למימר קמן הוא ששאל תחלה מנא לן ולפרושה למתני' בדרך קושיא ותירוץ הוא, ודכותה איכא טובא בגמ'
Similarly, his student Ritva writes (Megillah 2b) that some of the Talmud's proposals are rhetorical:
ודאי כל הני ואימא ואימא דאמרינן בסוגיא לא פירכי ממש נינהו אלא לברורי דרך קושיא ותירוץ, והיינו דאמרינן ואימא י"ג, שיקראו עיירות בי"ד או בט"ו דבתרוייהו ליכא למימר כדלעיל וכרכים בי"ג, ואף על גב דיהבי חשיבותא לעיירות טפי להקדים כרכים לעיירות ולקבוע להם ימים שלא היו למנוחה, דילמא אה"נ, והא ודאי לאו פירכא היא דליכא למפרך כי הא, אלא ברור הוא כדאמרינן כנ"ל.
An idea somewhat similar to R. Kasher's (though not as comprehensive) is stated by the Sefer HaKritut (L'shon Limmudim Shaar 2:54):
מצינו ששונה במשנה דבר שאינו צריך רק להוציא מלב השוטים כי הא דשילהי החולץ (דף נ') אשתו שמתה מותר באחותה אמר רב יוסף כאן שנה רבי משנה שאינה צריכה
More directly, Prof. David Weiss HaLivni writes [ii] that early Midrashim may have indeed posed suggestions specifically as part of polemics against those who espoused them, but in later Midrashim it is merely a rhetorical device. Among the Ammoraim, this form is rare, but among anonymous passages in the Talmud, which he identifies as a later stratum of Stammaim, this is common as a rhetorical device.
Also interesting, though less related, is R. Shaul Lieberman's position that Hazal said that it is a mitsvah to marry one's niece, specifically to oppose the sectarians who claimed it was forbidden.
[i] This is also clear from Rashi on a similar passage (Shabbat 104a) in which he makes clear that the Talmud designs the questions to answer them as part of dialectical technique:
ואין זו קושיא, שכן דרך התלמוד, המקשן מהפך הסברא כאן כדי שיקשה, ובמקום אחר מהפכו לפי הקושיא
Note also Rashi Yoma (13a) s.v. Al M'nat.
Similarly this seems to clearly be R. Yosef Ibn Verga's understanding of Rashi, in Sh'erit Yosef here.
[ii] Midrash, Mishnah, and Gemara: The Jewish Predilection for Justified Law, pp. 87-8, 91.
