The Sheiltot (R. Achai Gaon, 8th c.) says that although a parent can forgo his honor, he cannot forgo the prohibition against striking and cursing. שאלתות (פ׳ משפטים סוף סא): האב שמחל על כבודו, כבודו מחול, ה״מ כבודו, אבל הכאתו וקללתו, לא. The Minchat Chinuch (R. Joseph Babad, 19th c.), on the other hand, holds that a father can forgo the prohibition against striking (Mitzvah 48). However, even the Minchat Chinuch concedes that after the fact, it is too late, because the sin has already occurred:
ונלע"ד דזה שחייבה התורה בהכה או"א [אב ואם] או בחבירו היינו דוקא בלא רשות אבל אם אביו ואמו אומרים לו שיכם או יקללם או חבירו אינו עובר בלאו הזה ואינו חייב מלקות ולא מיתה ע' פ' החובל ובר"מ פ"ה מה' חובל לענין ממון אם נותן לו רשות ע"ש. ולענין חיוב מלקות או מיתה נלענ"ד פשוט דאינו עובר ואינו חייב וכ"נ מלשון הר"מ פכ"ו מהלכות סנהדרין ה"ו שכתב אע"פ שיש לו לדיין או לנשיא למחול על כבודו א"י למחול על קללתו וכן שאר העם אף על פי שמחל המקולל מלקין את המקלל שכבר חטא ונתחייב עכ"ל וע"ש בכ"מ משמע דוקא אם כבר קילל כיון שכבר עבר עבירה לשמים אין המחילה מועלת אבל בתחלה שנותן רשות לקלל אין כאן עבירה כלל וכן כאן גבי מכה...
In his Torah Shleimah (Mishpatim no. 289), R. Menachem Mendel Kasher cites two works of the Ba'alei Tosafot as well as the Abarbanel on the Torah who ask how the Torah can have a death penalty for one who curses his parent--why can the parent not forgive? All of these sources conclude that the parent cannot forgive (though each gives slightly different explanations):
ובפענח רזא: תימה איך יפסוק בזה מיתה (במקלל), ימחול האב ויפטר דהא אמרינן האב שמחל על כבודו כבודו מחול, וי״ל דהרי מכה ומקלל אינם חייבים בלא התראה ועדים ואח״כ משקבלו התראה בעדים שוב אין יכולים למחול...ובכת"י מושב זקנים: הקשה הגן, היאך תמצא מקלל אביו במיתה והלא יכול למחול לו דהכי קיי"ל בפ״ק דקדושין האב שמחל על כבודו כבודו מחול, וי"ל נהי דיכול למחול על כבודו, על בזיונו אינו יכול למחול. ובאברבנאל: ואפי׳ שאביו ואמו ימחלו לו וירצו הם לחמול עליו אין מוחלים לו.