It is my understanding that the absolute noun מִזְבֵּחַ is never marked with just one פשטא (and accentuated מלרע) but always שני פשטין (and accentuated מלעיל), the latter in accordance with its proper stress on the penultimate syllable. For example:
בראשית 12:8
שמות 28:43, 29:37, 30:20, 38:4
ויקרא 1:5, 1:16, 9:7, 16:12
במדבר 4:26, 17:11, 18:3, 18:17
However, I recently came across a fascinating Yemenite חומש in תאג׳ תורה קדומה and all 13 cases have it marked with one פשטא and accentuated מלרע. The "חלק הדקדוק" there to שמות 29:37 (see a more detailed commentary here and especially here) explains as follows:
לז. והיה המזבח֙. בפשטא אחת והיא מלרע, בכל ספרי תימן, והיא שיטת מהרי״ץ בכל מקום. ובתאג י״ם לא עמדו על דעת רבינו בזה ועשאוה בתרין פשטין היפך דעתו והיפך התיגאן, ופשוט. שוב מצאתי גילוי גדול לדעת רבינו במוסרת תאג קדמון בפרשת ויקהל על פס׳ ויעש למזבח מכבר דמסיר עלה ׳למזבח, כלהון ביתיב חד׳ הרי זה בניין אב לכל המקרא שלעולם לא תבוא תיבת המזבח בתרין פשטין אלא בפשט אחד. ומעתה אָבַד סִבְרוֹ וּבָטַל סֵיכוּיוֹ של כל הבא לחלוק על דברי מוסרה זו שקבעוה קמאי דקמאי עפ״י חכמי המוסרה. יפ״ה׃
Do any non-Yemenite commentators/grammarians address the possibility of מִזְבֵּחַ shifting from מלעיל to מלרע and having פשטא to reflect that syntax? (The second link, ד״ה כמובן, notes that the מנחת שי is silent on this matter.)