אחד מרבני רמת גן הוצרך להוועץ במרן הרב שך זצ"ל בענין נחוץ. הזמין מונית
ומסר את הכתובת. בדרך ספר לנהג אל מי הוא נוסע: רב גדול. לא, לא מקובל,
אבל גאון אדיר. לא, אינו מחלק סגולות. ברכות, כן, בודאי. הן פועלת? בלי
ספק, הלא הגמרא אומרת (בבא מציעא פה.) שברכה של אדם "מזכה הרבים" כמוה
כברכת הקב"ה!
טוב, הגיעו, והנהג הוציא כיפה לבנה, מקופלת, מהתא לימינו, חבשה לראשו.
הוא יכול להצטרף? מבקש הוא ברכה לחולה. ודאי, יכנס הראשון, הרב ישאר
אחריו, להיוועץ בעניינו.
התקבלו במאור פנים, והנהג רכן לנשק ידי הרב. ברגש עז, קרוב לדמעות, בקש
ברכה לכלבתו החולה, נפשו קשורה בנפשה, אהובת המשפחה. וכעת, אללי, חלתה.
הרב התפלץ בשמעו, אבל הרב שך, ממש "זקן מלא רחמים", נטל את הסידור ודפדף
ל"מי שברך לחולה": "יש לנו תפילה מיוחדת לחולים, שיבריאו בסיעתא דשמיא,
אבל לפני כן עלינו לדעת מה שם החולה" – "לסי", ענה התרגשות.
הרב שך הביט בו מבעד למשקפיו העבות: "ושם האמא?" "אה… לא יודע"…
"חבל", נאנח הרב שך וסגר את הסידור, "אז אי אפשר לעשות 'מי שברך'"…
לא היתה זו התחמקות. כך הבהיר לו – אם הלה הבין – שבקשתו מופקעת, ואין עורכים "מי שברך" לכלבים…